רשלנות רפואית- הסכמה מדעת

טיפול רפואי שניתן ללא הסכמתו המפורשת של המטופל (הסכמה מדעת), ייחשב כרשלנות רפואית.

תובע בעילה של רשלנות רפואית בגין העדר “הסכמה מדעת” צריך להוכיח, בין היתר, כי קיים קשר בין הרשלנות לנזק הנטען. היינו, לו היה מקבל את המידע אודות הטיפול הרפואי, לא היה נותן את הסכמתו לטיפול שבוצע.

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 קובע כי:

1. לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך הסכמה מדעת.
2. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים את הטיפול המוצע, לעניין זה “מידע רפואי”, לרבות-
   • הדיאגנוזה והפרוגנוזה של מצבו הרפואי של המטופל.
   • תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע.
   • הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.
   • סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.
   •  עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
3. המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
4. על אף הוראת סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסוים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירותו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

הסכמה מדעת יכולה שתהא בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

“הסכמה מדעת” צריכה להיות כאשר המטופל מקבל את כל המידע הרלוונטי לטיפול. איזה טיפול נבחר, היש טיפול חלופי, מהי השפעת הטיפול, מה הסיכוי, מה הסיכון?.

ככל שאין מדובר בניתוח או טיפול דחוף ומידי, חובת הגילוי של הרופא גוברת. עליו לספק למטופל את כל המידע, כך שיוכל להחליט ללא לחץ וכפייה, ולתת הסכמתו לטיפול המוצע לאחר שהיה לו כל המידע הדרוש לצורך הטיפול.

באם לא ניתנה הסכמה מדעת, בוצע טיפול, נגרם נזק ויש קשר בין הנזק לטיפול, אשר לביצועו לא ניתנה הסכמה – ניתן לתבוע ברשלנות רפואית.